החלטה בתיק ת"א 12636-08

1. בית המשפט נתן פסק דין על פי צד אחד, לאחר הדבקה במען, כנגד נתבעת שנפטרה זמן רב לפני הגשת התביעה נגדה. יורשיה הגישו בקשה לביטולו כשנה ומחצה (לכל הפחות) לאחר שנודע להם במפורש על אודות קיומו. האם יש לבטל את פסק הדין? זו, בתמצית, השאלה שלפני.

2. אפרט בקצרה את השתלשלות העניינים העובדתית, הרלוונטית לענייננו.

ביום 17.8.08 הוגשה תביעת התובעת כנגד הנתבעת, ברת רשות לשיטתה, לסילוק ידה מן הנכס נשוא התביעה, הוא בית מגורים שבו התגוררה הנתבעת (להלן, גם: " התביעה", " המנוחה" ו" הנכס", לפי העניין).  הואיל והנתבעת נטשה את הנכס, אליבא דהתובעת בכתב התביעה, איבדה היא את זכות ההחזקה ולפיכך התבקש הסעד של סילוק יד בכתב התביעה. ביום 29.4.08, לאחר שכתב התביעה וההזמנה לדין הודבקו במען, ניתן כנגד הנתבעת פסק דין על פי צד אחד (להלן: " פסק הדין").

רק ביום 13.7.11 הוגשה בקשת יורשי הנתבעת לביטולו של פסק הדין, כשבגדריה גם בקשה (חילופית לשיטתם), להארכת המועד לביטולו (להלן: " היורשים").

3. היורשים, אשר מתגוררים דרך קבע בחו"ל (כעולה מבקשתם) מודים, כי עוד ביום 13.1.09, כשנה ומחצה עובר להגשת הבקשה, נודע להם על אודות התביעה ופסק הדין. זאת, במסגרת הליכים אחרים שהתנהלו בבקשתם למתן צו מניעה זמני, אגב תביעה שהגישו כנגד התובעת שלפני וכנגד המחזיק החדש בנכס, לסילוק ידם מן הנכס ולסעדים כספיים שנתבעו שם (ת.א (י-ם) 1529/09 ; להלן: " התביעה המקבילה").

אולם לשיטתם, הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין במועד, מאחר שרק ביום 4.6.11 ניתן צו ירושה בעניינה של המנוחה, אשר הגיע לידיהם רק ביום 7.6.11. מטעם זה התבקשה, לחילופין, הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. שעה שעסקינן בפסק דין בטל מעיקרו, התבקש ביטולו מחובת הצדק ולחילופין, משיקול דעת בית המשפט.

אליבא דהמבקשים, הוגשה הבקשה "מטעמי זהירות", על מנת להימנע מסיטואציה שבה ייקבע בתביעה המקבילה כי חל השתק פלוגתא המונע אותם מלקבל את הסעדים שהתבקשו בתביעה הנ"ל (ראו גם פסקה 2 לסיכומים). 

כבר עתה יצויין, כי הגעתי לכלל מסקנה כי עסקינן בבקשה שהוגשה באיחור גם אליבא דהמבקשים, שכן הלכה למעשה, גם מאז נודע למבקשים על אודות צו הירושה (ביום 7.6.11) ועד אשר הוגשה הבקשה, חלף המועד הנקוב בהוראות תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות") לשם הגשת בקשה לביטול פסק דין. מכאן, שהמסגרת הנורמטיבית שיש להידרש לה, בכל מקרה, חולשת גם על שאלת הארכת המועד המבוקשת. אולם כפי שאבהיר בהמשך, עסקינן באיחור ממושך הרבה יותר.

4. התובעת, שלשיטתה המציאה את כתב התביעה וההזמנה לדין, כדין, מתנגדת לבקשה. לטענת התובעת עסקינן בבקשה שהוגשה שלא בתום לב, שעה שהמבקשים יודעים במשך שנים על אודות פסק הדין, וכי עסקינן בבקשה שהוגשה על מנת לעכב את ההכרעה בתביעה המקבילה . התובעת מבהירה, כי עוד ביום 4.7.08 הושכר הנכס בשכירות מוגנת לדייר חדש (שאיננו חלק מן ההליכים שלפני), אשר תפס חזקה בנכס. זאת, ללא כל טענה מצד המבקשים. התובעת מבהירה, כי לכל המאוחר ידעו המבקשים על אודות פסק הדין ביום 29.1.11, אז הומצא להם במסגרת התגובה לבקשה למתון צו מניעה). בין היתר, מפנה התובעת בתגובתה לפסיקת בתי המשפט, הנותנת דגש גם למשך האיחור. בהקשר זה מציינת התובעת, כי עוד בשנת 2009, במסגרת התכתבויות בין הצדדים, הוזמן בא-כח המבקשים להציג צווי ירושה או צווי קיום צוואה, כך שהלכה למעשה ידעו הם עוד במהלך שנת 2009 על אודות הצורך בהגשתם. התובעת מטעימה, כי לשיטתה, אין סוגיית מתן צו הירושה בבחינת טעם של ממש להארכת מועד, שעה שהמבקשים עצמם לא נמנעו מהגשת תובענה, כיורשיה לפי דין של המנוחה, עוד בשנת 2009, ושעה שהמבקשים אף לא הבהירו כדבעי מדוע ממילא השתהו בהגשת בקשה למתן צו ירושה.  התובעת אף מלינה כנגד אי תמיכת הבקשה בתצהיר ייעודי, כי אם בתצהיר שלכאורה נעשה בתמיכה לבקשה להוספת ראיות. גם לגופה, מבהירה התובעת כי היעתרות לבקשה, עת למעשה פונה כבר הנכס וצד שלישי תפס בו חזקה, תוביל לסיטואציה בלתי מתקבלת על הדעת, שעה שעסקינן במעשה עשוי לגופו ושעה שלשיטתה סיכויי ההגנה של המבקשים, חליפי התובעת, קלושים.

5. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם (לרבות סיכומי הצדדים), הגעתי לכלל המסקנה שדין הבקשה להארכת מועד להידחות.

6. התובעת איננה חולקת על כך שבעת שהוגשה התובענה לא היתה הנתבעת בין החיים, הגם שטוענת היא כי הדבר לא היה ידוע לה. בנסיבות אלה, דומני כי אכן נפל פגם בהמצאה, שבוצעה על דרך הדבקה במען, שעה שאין חולק כי המצאה זו לא השיגה את תכליתה. עיון בתגובת התובעת מצביע על כך, שלמעשה לא הבהירה התובעת מדוע לא ניתן היה להמציא את כתב התביעה "בדרך אחרת", כמצוות הוראות תקנה 482 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ליורשיה בדין של הנתבעת או לנתבעת עצמה (ככל שאמנם לא ידעה כי נפטרה). בנסיבות אלה, שעה שגם לשיטת התובעת המצאה בדרך של הדבקה על המקרקעין הינה בבחינת חלופה אחרונה בלבד ויוצרת חזקה בדבר המצאה כדין, ושעה שאין מחלוקת כי ממילא על התובעת היה להמציא את התביעה ואת ההזמנות לדין ליורשיה בדין של הנתבעת, קשה להימנע מן המסקנה, כי פסק הדין עצמו ניתן בהיעדר המצאה כדין.

7. האם בכך יש כדי ללמד כי דין פסק הדין להתבטל? יש לענות על שאלה זו בשלילה. הטעם לכך הוא בשיהוי הניכר מאז נודע למבקשים על אודות מתן פסק הדין  ועד אשר גילו דעתם במישרין ולראשונה על אודות השגתם על פסק הדין - עת הוגשה הבקשה שלפני. שכן גם לו אניח, כי התובענה עצמה לא הומצאה כדין, אין בכך כדי ללמד, אינהרנטית ועל אתר, כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל. בהקשר זה כבר נקבע, כי אין בכך שפסק הדין ניתן תיאורטית לביטול, כדי לאיין את הצורך, כשבבקשה לביטולו עסקינן, בעמידה בכללים - הדיונים והמהותיים - הצריכים לשם ההכרעה בביטולו [לעניין זה השוו, בין היתר: בר"ע (מחוזי - י-ם) 2392/06 Mormol נ' Wal ;  (מצוי במאגרים המשפטיים ; 5.3.07 ; להלן: " פרשת Wal"), ראו במיוחד בעמ' 6 - 7 להחלטה].  בנסיבות אלה יש לבחון שניים: האם עסקינן בבקשה שהוגשה במועד, ואם לאו, האם יש להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, בנסיבות שלפנינו.

אין לקבל את טענת המבקשים, לפיה הואיל וצו לירושת נכסי הנתבעת ניתן אך בסמוך להגשת הבקשה, הבקשה לא הוגשה באיחור. ראשית, מאחר שכאמור לעיל, גם לשיטת היורשים הוגשה הבקשה באיחור. שנית, וחשוב מכך - הואיל ועסקינן למעשה באיחור ממושך הרבה יותר. זאת מאחר שהתובעים ידעו על אודות פסק הדין שניתן עוד בתחילת שנת 2009, ולא גילו דעתם בכל דרך באשר לכוונה אפשרית להשיג על פסק הדין (ולו על דרך הגשת בקשה למתן ארכה לשם הגשת בקשה לביטול פסק דין עד למתן צו ירושה), גם במסגרת ההליכים שננקטו בתביעה המקבילה. בכך יכולים היו להבהיר גם לתובעת וגם לבית המשפט, כי כל המסתמך על פסק הדין שניתן בטרם תוכרענה טענותיהם בעניינו, נוטל על עצמו, במישרין, סיכון דיוני ומהותי.  בנסיבות אלה, יש למנות את הימים להגשת בקשה לביטול פסק הדין מעת שנודע למבקשים - שאינם חולקים ממילא על כך שהיו כל העת בבחינת יורשיה בדין של הנתבעת - על אודות קיומו. ודוק: מהותית, הפכו המבקשים לחליפי הנתבעת, בבחינת יורשיה בדין -מעת פטירתה. על כך גם הסתמכו היורשים, כטענת התובעת, בצדק, עת הוגשה מטעמם התביעה המקבילה.  בדיוק כשם שידעו היורשים להגיש את התביעה המקבילה, יכולים היו ולו לגלות דעתם בסמוך למועד בו נודע להם על אודות פסק הדין, גם לשיטתם, כי בכוונתם לבקש את ביטולו של פסק הדין. אולם כך לא פעלו, ואין להם להלין אלא על עצמם לעניין זה. בנסיבות אלה, כפועל יוצא, ונוכח הוראות תקנה 201 לתקנות, ברי, כי עסקינן בשיהוי ניכר בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין.

8. כאשר מתבקשת הארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, הואיל ועסקינן במועדים שנקבעו בחיקוק, יש ליתן טעם מיוחד לשם כך (השוו: תקנה 528 לתקנות). נפסק לא פעם, כי חשיבותו של העניין העומד לדיון - גם אם עסקינן בדיון בערכאה ראשונה - אין בה כדי לשמש כטעם מיוחד, כלשעצמה (השוו, למשל, בש"א 4719/93 OUEEN IN RIGHT OF CANADA נ' רבקשה ריינהולד  פ"ד מז(5) 646,651) . אף יש להביא בחשבון את עוצמת הפגיעה בצד שכנגד ומידת הסתמכותו על סופיות ההליכים  הנחזית, ככל שנבחנת סוגיית הארכת המועד (ראו, למשל, גם בפרשת Wal הנ"ל) .  זאת - בין אם בבקשה לביטול מחמת שיקול דעת בית המשפט עסקינן ובין אם עסקינן בבקשה לביטול מחובת הצדק.

9. עסקינן בשיהוי בן כשנה ומחצה, שעה שנושא התביעה הינו בבחינת מעשה עשוי מזה זמן רב, עת אין מחלוקת שצד שלישי תפס חזקה בנכס מושא התובענה (עובדות שבגינן ממילא, מתנהלת בין הצדדים כמו גם הצד הנוסף, המחזיק בנכס, התביעה המקבילה). בנסיבות אלה, בהחלט ניתן לומר, כי אינטרס הנתבעת, שהסתמכה על אודות סופיות ההליך שלפני כמו גם האינטרסים של המחזיק החדש בנכס, מטעם הנתבעת, ייפגמו באופן מהותי כתוצאה ממתן ארכה כה ממושכת להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. עסקינן גם בפגיעה מהותית באינטרס הציבורי בדבר ניהול יעיל של הליכים משפטיים, במיוחד עת ברי, כי הלכה למעשה ניהול התובענה הספציפית שלפני כנגד הנתבעת (או במקרה זה, חליפיה), שעה שמזה זמן רב מצוי מחזיק אחר בנכס, הינו במידה רבה תיאורטי בלבד, וגם אליבא דהמבקשים, הבקשה שלפני הוגשה אך "למען הזהירות", על מנת למנוע סיטואציה שבה ייקבע השתק שיפוטי כנגדם בכל הנוגע לטענותיהם לגופם בתביעה המקבילה. זאת, במיוחד שעה שכאמור מנהלים הצדדים הליך מקביל, שבטבורו מכלול השאלות בדבר הזכאות להחזיק בנכס (בהקשרים אלה השוו: ר"ע 83/01 וייס נ' מרדכי פ"ד נה(3), 730). בנסיבות שכאלה, ככל שתתקבל בקשה להארכת מועד בחלוף כשנה ומחצה ולאחר שהן הנתבעת והן צד שלישי כבר שינו מצבם בפועל, הרי שבנוסף לאינטרסים של הצדדים, ייגרע באופן משמעותי גם אינטרס הציבור, שעה שמתדיינים אחרים ייאלצו להמתין לתורם עת הצדדים שלפני ינהלו דיון  מקביל לזה המתנהל בפני מותב אחר, ואשר ממילא במהותו, כך נראה, הינו תיאורטי גרידא.  מכאן, שאין מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד .

10. בשולי הדברים אעיר, כי אף אין לכאורה מקום לסבור, כי בהותרתו על כנו של פסק הדין יש משום השתק פלוגתא (הוא הטעם האמיתי, כך נראה, להגשת הבקשה להארכת מועד שלפני), וזאת בנסיבות המקרה המיוחדות שלפנינו.  שכן הלכה למעשה אין מחלוקת כי הנתבעת - אשר נפטרה שנים עובר למתן פסק הדין - לא היתה ואף לא יכולה היתה להיות צד של ממש - למעשה, ולא רק להלכה -  להליך שלפני. אף אין כפי הנראה מחלוקת, כי המבקשים עצמם - חליפיה של הנתבעת - כלל לא היו צד להליך ואף לא ידעו על אודותיו עובר לשנת 2009.  בנסיבות אלה דומה שאין ההליך שלפני יכול להשתיק את הנתבעת או חליפיה מלטעון את טענותיהם לגופם של דברים ולגופן של זכויותיהם הנטענות- טענות שממילא נידונות ומתבררות עתה לגופן בתביעה המקבילה.

11. פועל יוצא של כלל האמור לעיל הוא, כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות, וזאת בשים לב לאמור לעיל. מטבע הדברים, בנסיבות אלה מתייתר הצורך לדון בבקשה לביטול פסק דין לגופה.

בשים לב לתוצאה האופרטיבית לה הגעתי, יישא כל צד בהוצאותיו.